ספרות ישראלית פוגשת תנ"ך — מה נשאר פתוח?

אֵיךְ לְהָשִׁיט עַל פְּנֵי הַיְאוֹר הָאָדִישׁ הַזֶּה אֶת תֵּבַת הַגֹּמֶא הַקְּטַנָּה שֶׁל הַדְּאָגָה שֶׁל הָאַהֲבָה שֶׁל הָאֵין אוֹנִים לַעֲזֹר לוֹ? אֵיךְ לְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ מִמֶּנִּי וָהָלְאָה אֶל הַגָּדָה הָאַחֶרֶת? אֵיךְ לְצַפּוֹת אוֹתָהּ בַּזֶּפֶת הַנְּכוֹנָה הַמְאַטֶּמֶת הַמְשַׁמֶּרֶת? אֵיךְ לְהַנִּיחַ אֶת כָּל הַמַּהֻיּוֹת הַפְּלוּמָתִיּוֹת נֶעֶדְרוֹת־הַכֹּבֶד הָאֵלֶּה שָׁם בַּתֵּבָה הַזְּעִירָה וּלְקַוּוֹת כִּי לֹא תִּטְבַּע? אֵיךְ לְנַסּוֹת וּלְנַסּוֹת וּלְנַסּוֹת שׁוּב וָשׁוּב וְלֹא לְהַשְׁלִיךְ עַצְמִי לַיְאוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה

לפני שנים בסוף שירת דבורה, שמעתי את דומיית רכב סיסרא אשר בושש לבוא, מביט באמו של סיסרא הנשקפת בחלון, אשה שפס כסף בשערה. שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים לצורי שלל, ראו הנערות. אותה שעה שכב באוהל כנרדם. ידיו ריקות מאוד. על סנטרו עקבות חלב חמאה ודם. הדומיה לא נשברה אל הסוסים ואל המרכבות, גם הנערות שתקו אחת אחר אחת. אחר זמן מה שקעה השמש. אחר זמן מה כבו הדמדומים. ארבעים שנה שקטה הארץ. ארבעים שנה לא נהרו סוסים ופרשים מתיו לא נעצו עיני זכוכית. אבל היא מתה, זמן קצר אחר מות בנה.

אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת, וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר, לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא, אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי, לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ. אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת: הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה" וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה" כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְשַׁוַּעַת, וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר שֶׁהָאִישׁ הוּא תְּפִלָּה וְהוּא חוּט נוֹגֵעַ בָּמֶה שֶׁאֵינֶנּוּ בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת

מיום שבא ספר זה לעולם הוא מתייצב בכל דור ודור, ואין לך דור שאינו מתווכח עמו, ואין לך דור שאינו מתיישב עמו.