הרצל וחזון השיבה — בין נבואה למציאות

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

אם תרצו אין זו אגדה... ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות

צוואתי לעם ישראל: כוננו את מדינתכם בצורה כזו, שהגר יחוש עצמו בטוב בקרבכם

"כל אדם מוכרח להיות מלך בין מלכים, אם לאו - אין החיים כדאים שנחיה אותם. השויון אינו מצב־ענינים בלבד; הוא גם עיקרון. בתור עיקרון יש לו ערך עצום, מבלי כל שייכות לכך, אם אפשר לתרגמו לשפת חיי יום־יום, או לא. היהודים, אם בעלי כבוד הם, חייבים להלחם בכל מאמצי כחם, בכדי להבטיח, שעיקרון השויון (גם אם אינו ניתן להתגשם במציאות) יוכרז חגיגית בחוק."