נסרין יוסף – גבורה ב-7 באוקטובר

"וואקף, וואקף, אנא בטוח'אק!" — הצעקה נשמעה ממש מחוץ לבית. כלומר: "עצור, עצור, או שאני יורה". זהו הנוהל הצבאי למעצר חשודים. נסרין יוסף האזינה למתרחש מתוך הממ"ד, והבינה שחברי כיתת הכוננות של המושב הצליחו להכניע ולתפוס שניים מהמחבלים. גם בעלה איאד יצא והצטרף ללחימה באויב, למרות שרגלו הייתה שבורה ומגובסת. מושב יתד שבו הם מתגוררים נמצא בקרבת הגבול עם עזה ומצרים, וב-7 באוקטובר היה נתון בסכנה גדולה. לנסרין אין נשק והיא לא יודעת להילחם, אבל בזכות מוצאה הדרוזי היא כן יודעת לדבר ערבית שוטפת. בהחלטה של רגע נסרין יצאה מהממ"ד, ניגשה אל המחבלים האזוקים בחצר והתחילה לשוחח איתם בערבית. "מאיפה נכנסתם ליישוב?" שאלה. "כמה מחבלים באתם?" "איפה כולם?". היא חקרה אותם בלי פחד ותרגמה ללוחמים את התשובות. התוכנית שלהם נחשפה: שאר המחבלים התחבאו בחממות המושב. הלוחמים מיהרו לצאת לקרב, והצליחו לקחת בשבי עוד עשרים מחבלי חמאס. נסרין המשיכה לחקור גם את השבויים החדשים, בניסיון לדלות עוד מידע מציל חיים. לפתע נשמע צלצול טלפון מכיסו של אחד מהם. המפקד שלהם התקשר לשמוע איך דברים מתקדמים, ונסרין החליטה לענות לשיחה. "סאלם עליכום, מה שלומך?" פטפטה בידידותיות עם המפקד והבטיחה לו שהיא לצידם ותומכת בהם בקרב נגד ישראל. "אני מחביאה אצלי את כל החבר'ה שלך, הצבא מחפש אותם. איפה אתם? בואו, אדאג לכם לאוכל ושתייה". אך המחבל לא האמין לה ודרש לדבר עם ואדיע, בעל הטלפון. נסרין הושיטה לו את המכשיר ולחשה: "אם תגיד לו בדיוק את מה שאני אמרתי, אתן לך הרבה אוכל, כסף, מדים ואדאג שישחררו אותך הביתה". ואדיע הנהן ואמר: "כן המפקד, נסרין דואגת לנו, כדאי לכם לבוא הנה". המחבל השתכנע וסיפר לנסרין היכן הוא נמצא, והיא מיד דיווחה לצבא.

ציר הזמן ההיסטורי

1948 – היום