בצלאל — כשאדם בונה קודש

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן.

ר' לוי אמר מנורה טהורה ירדה מן השמים, למה שאמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור (שמות כה לא), א"ל כיצד נעשה, א"ל קשה תעשה המנורה (שם), אעפ"כ נתקשה משה, וירד ושכח מעשיה, עלה ואמר רבש"ע שכחתי, א"ל ראה ועשה, שנטל מטבע של אש, והראה לו עשייתה, ועוד נתקשה על משה, א"ל הקב"ה לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה, ירד משה ואמר לבצלאל, מיד עשאה, התחיל משה תמיה, ואמר אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה, ואתה שלא ראית עשית מדעתך, בצלאל שמא בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה, לפיכך כשחרב בית המקדש נגנזה המנורה.

משום מה, המראה היה חי לנגד עיניי, מכמיר לב, מסכל את הקשר העז של העם היהודי לבית המקדש, את החיבור העמוק והרגשי בין היהודים אל ירושלים. כל כף וכל מזמרה יקרה ללב, חד פעמית, כמו תקוות נקשרות בכל כלי כזה, כמה מראות מרהיבים: העליה לרגל, העם בעזרה, כוהן גדול ביום הכיפורים, אשרי עין ראתה כל אלה.

"התנ"ך הִנו ספר חיים גם בימינו לא מפני ערכו ההיסטורי, כי אם מקור לא אכזב לרוח האנוש... הוא ספר תורת האדם..."