פסח — יציאה ממצרים לדורות

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִיאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם.

ויהי בימים ההם ומשה [דיין] הוא שר צבא לישראל. וירא איש מצרי ברצועת עזה מכה איש עברי ויפן כה וכה וייט את מטהו ויקרא לצנחנים ויכו את המצרים מכה אחת אפיים.

כי גם עתה גם בכל הזמנים לא יהיה נצחון לאור, כל עוד לא יעמדו על האמת הפשוטה והברורה, כי צריך להגביר את האור תחת להילחם בחושך. הדבר פשוט וברור. סוף סוף כל בני האדם, גם המבקשים את האור גם הבוחרים ללכת בחושך, מבקשים מה שטוב להם לעצמם. ההבדל הוא רק בטעם: מה שטוב לפי טעמו של זה הוא רע לפי טעמו של זה, ולהפך. יש לך, למשל, עשיר קמצן, שאינו מרשה לעצמו לחיות חיים חמריים יותר עשירים מחיי איזה עובד, נניח, עובד לשם רעיון העבודה, ויש שהוא גם עובד וסובל לא פחות ממנו. ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שהקמצן רואה את טעם החיים בכסף שהוא צובר, והעובד – ברעיון, בחיי טבע, ביצירת החיים, באהבה ובאחווה לבני אדם וכו'. ויש רואה את טעם החיים בכבוד, בשלטון, ויש – בחיים חמריים שמנים. אבל אין הטעם הזה דבר מסוים בבני אדם מסוימים או קבוע ועומד לדורות. יש שבאדם אחד, על פי איזה מקרה חיצוני או איזו סיבה נפשית, משתנה טעם החיים, אבל רגיל הדבר מאוד בדור שני.