בין יהדות לציונות בנכר

אבי עוד לא היה ציוני, אבל הבית היה ספוג כולו מסורת יהודית עשירה, וארץ-ישראל היתה מרכז כל המנהגים, והכיסופים אליה מילאו את כל חיינו. הציונות המעשית לא לבשה צורה אלא לאחר שנים אחדות. אבל ‘התשובה’ היתה תלויה באויר, מיץ משיחיות לא-ברורה אך עמוקת-שרשים, תקוה שלא רצתה למות. שמענו את שיחותיהם של הגדולים ותקפה אותנו אי-מנוחה. אולם דבר זה לא היה ענין לתינוקות; אם העיז אחד ממנו להעיר הערה על נושא זה, היו נוזפים בו נזיפה. זכור לי ביחוד רבי אחד, שהיה גופו לאומי נלהב, אך ראה בזה משום עבירה וחוצפה מצד נער המזכיר את בנינה של ארץ-ישראל. הוא היה אומר: ‘שתוק! אתה לא תקרב את ביאת המשיח. עליך לעשות הרבה, ללמוד הרבה, לדעת ולסבול הרבה, עד שתהיה ראוי לכך’. הוא הפחיד אותנו כל כך, שלא העזנו עוד לחווֹת דעה. אך החלום חי בנו והיה רקע-תמיד למחשבותינו. ואת דברי הרבי, שנאמרו ברוב קפידה, שמרתי בלבי.

ציר הזמן ההיסטורי

1880 – 1948