אחריות ומנהיגות ברוח המקורות

המהלך האחרון בבריאה, לפני השבת, הוא בריאת האדם. רק לאחר השלמת הנחת התשתית בורא הקב"ה אדם, ומפקיד אותו על הבריאה כולה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ציוויו של הבורא לאדם הראשון ולחוה אשתו מטיל עליהם שליחות גדולה, המקפלת בתוכה אחריות רבה. כך גם אומר רבן גמליאל לתלמידיו, וכך פועלים צה"ל ומפקדיו: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!". את מפקדי צה"ל וחייליו צריכים להדריך כל העת שני מאורות – המשימה והאנשים. "החייל ילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף הנפש", כך נכתב בערך הדבקות במשימה וחתירה לנצחון – זהו ערך עליון ומוביל בצה"ל. לצידו, קיים המרכיב השני – האחריות והמחוייבות לפקודינו, המבצעים משימה זו. שררה אינה נלקחת, היא ניתנת – תוקפה של הפקודה בלבד אין בו די – היקף המשימות המוטלות על צה"ל דורש מחוייבות, דאגה וקשר אישיים שיאפשרו עמידה במשימה. מובן אפוא, כי גם אמירתו של קין לקב"ה "השומר אחי אנוכי?" לא מקובלת על הבורא, שכן היא חוטאת לאחריות בסיסית זו של כל אדם באשר הוא – לרעהו, לזולת ולסביבה. היא מקבלת משנה תוקף כשמדובר בשליחי ציבור – מפקדי צה"ל וחייליו, שנשלחו על ידי האומה להגן על מדינת ישראל ותושביה.

ציר הזמן ההיסטורי

1948 – היום