מוסר במלחמה — בין גבורה לאנושיות

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ — וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ — וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ — תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִשְׁכָּח.

חיילים אלמונים הננו בלי מדים, וסביבנו אימה וצלמוות. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המות. בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש. בערים, בכפרים את דיגלנו נרים, ועליו, הגנה וכיבוש. לא גויסנו בשוט כהמון עבדים, כדי לשפוך בנכר את דמנו. רצוננו: להיות לעולם בני חורין, חלומנו: למות בעד ארצנו. בימים אדומים... ומכל עברים רבבות מכשולים שם גורל אכזרי את דרכנו, אך אויבים מרגלים ובתי אסורים לא יוכלו לעצור בעדנו. בימים אדומים... אם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים, יקברונו בלילה בלאט; במקומנו יבואו אלפי אחרים, ללחום ולכבוש עדי עד. בימים אדומים... בדימעות אימהות שכולות מבנים, ובדם תינוקות טהורים - כבמלט נדביק הגופות ללבנים, ובנין המולדת נקים. בימים אדומים...

המהלך האחרון בבריאה, לפני השבת, הוא בריאת האדם. רק לאחר השלמת הנחת התשתית בורא הקב"ה אדם, ומפקיד אותו על הבריאה כולה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ציוויו של הבורא לאדם הראשון ולחוה אשתו מטיל עליהם שליחות גדולה, המקפלת בתוכה אחריות רבה. כך גם אומר רבן גמליאל לתלמידיו, וכך פועלים צה"ל ומפקדיו: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!". את מפקדי צה"ל וחייליו צריכים להדריך כל העת שני מאורות – המשימה והאנשים. "החייל ילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף הנפש", כך נכתב בערך הדבקות במשימה וחתירה לנצחון – זהו ערך עליון ומוביל בצה"ל. לצידו, קיים המרכיב השני – האחריות והמחוייבות לפקודינו, המבצעים משימה זו. שררה אינה נלקחת, היא ניתנת – תוקפה של הפקודה בלבד אין בו די – היקף המשימות המוטלות על צה"ל דורש מחוייבות, דאגה וקשר אישיים שיאפשרו עמידה במשימה. מובן אפוא, כי גם אמירתו של קין לקב"ה "השומר אחי אנוכי?" לא מקובלת על הבורא, שכן היא חוטאת לאחריות בסיסית זו של כל אדם באשר הוא – לרעהו, לזולת ולסביבה. היא מקבלת משנה תוקף כשמדובר בשליחי ציבור – מפקדי צה"ל וחייליו, שנשלחו על ידי האומה להגן על מדינת ישראל ותושביה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא: שָׁמַעְתִּי אֶת בְּרוּרְיָה אוֹמֶרֶת: לָמָּה נֶאֱמַר "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" וְלֹא "חוֹטְאִים"? לְפִי שֶׁאֵין אָנוּ מִתְפַּלְּלִים עַל רָעָתוֹ שֶׁל הָאָדָם, אֶלָּא עַל תִּקּוּנוֹ.