כיבוד אב ואם — דורות, זיכרון וחיים

"אמו ואביו תיראו". כָּאן הִקְדִּים אֵם לָאָב, לְפִי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁהַבֵּן יָרֵא אֶת אָבִיו יוֹתֵר מֵאִמּוֹ, וּבַכָּבוֹד הִקְדִּים אָב לָאֵם, לְפִי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁהַבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁדַּלְתּוֹ בִדְבָרִים.

כיבוד האב והאם הוא התנאי היסודי לנצחיותה של האומה הישראלית. על-ידי האב והאם נותן ה' לילד לא לבד את הוויתו הפיסית, אלא הם למעשה גם החוליה המקשרת את הילד אל העבר היהודי ועושה אותו לבן ישראל ולבת ישראל". "כבוד" הקרוב ל"כבד" - כביטוי לערכו הרוחני והמוסרי של דבר. ומכאן, "כבד": לגלות יחס של הערכה.

חֲנֹ֣ךְ לַ֭נַּעַר עַל־פִּ֣י דַרְכּ֑וֹ גַּ֥ם כִּי־יַ֝זְקִ֗ין לֹא־יָס֥וּר מִמֶּֽנָּה׃ (משלי, כ"ב, ו') "חנוך לנער" - לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים אם לטוב אם לרע גם כי יזקין לא יסור ממנה

יום אחד, כמה ימים לאחר השחרור, הייתי מהלך בין נאות דשא מלבלבים אל עבר העיירה הקרובה למחנה. עפרונים חגו בשמים ושמעתי אותם פוצחים ברינה. סביבי לכל מלוא העין לא היה איש. לא היה דבר זולת הארץ והשמים הרחבים ושירת הציפורים והמרחב הגדול. עמדתי על עמדי, הסתכלתי סביב, נשאתי עיני אל השמים — ואחר כרעתי על ברכי. באותו רגע לא ידעתי הרבה על עצמי ועל העולם — רק פסוק אחד היה מהדהד ברוחי, פסוק אחד ויחיד: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קיח, ה). לא אזכור עוד, כמה זמן כרעתי ברך ושיננתי פסוק זה. אך יודע אני, כי ביום ההוא, בשעה ההיא, החלו חיי החדשים. צעד צעד הלכתי קדימה עד כי שבתי והייתי יצור אנוש.