דלג לתוכן הראשי
המקראה
← דפי מקורות

קול נשי: ציפייה, חיים ושיר

חמישה קולות נשיים שלא ביקשו רשות לדבר.

ש
רחל המשוררת
דבורה בארון
יונה וולך
ש
5 מקורות
1
ביקורת דבורה על אי התייצבות השבטים
שופטים · שופטים, פרק ה' פסוקים ט"ו-כ"ג

הספר השני ביחידת הנביאים בתנ"ך

לָ֣מָּה יָשַׁ֗בְתָּ בֵּ֚ין הַֽמִּשְׁפְּתַ֔יִם  לִשְׁמֹ֖עַ שְׁרִק֣וֹת עֲדָרִ֑ים  לִפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדוֹלִ֖ים חִקְרֵי־לֵֽב׃   גִּלְעָ֗ד בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ שָׁכֵ֔ן  וְדָ֕ן לָ֥מָּה יָג֖וּר אֳנִיּ֑וֹת  אָשֵׁ֗ר יָשַׁב֙ לְח֣וֹף יַמִּ֔ים  וְעַ֥ל מִפְרָצָ֖יו יִשְׁכּֽוֹן׃   זְבֻל֗וּן עַ֣ם חֵרֵ֥ף נַפְשׁ֛וֹ  לָמ֖וּת וְנַפְתָּלִ֑י עַ֖ל מְרוֹמֵ֥י שָׂדֶֽה׃   בָּ֤אוּ מְלָכִים֙ נִלְחָ֔מוּ  אָ֤ז נִלְחֲמוּ֙ מַלְכֵ֣י כְנַ֔עַן  בְּתַעְנַ֖ךְ עַל־מֵ֣י מְגִדּ֑וֹ  בֶּ֥צַע כֶּ֖סֶף לֹ֥א לָקָֽחוּ׃   כמִן־שָׁמַ֖יִם נִלְחָ֑מוּ  הַכּֽוֹכָבִים֙ מִמְּסִלּוֹתָ֔ם נִלְחֲמ֖וּ עִם־סִֽיסְרָֽא׃   כאנַ֤חַל קִישׁוֹן֙ גְּרָפָ֔ם  נַ֥חַל קְדוּמִ֖ים נַ֣חַל קִישׁ֑וֹן  תִּדְרְכִ֥י נַפְשִׁ֖י עֹֽז׃   אָ֥ז הָלְמ֖וּ עִקְּבֵי־ס֑וּס  מִֽדַּהֲר֖וֹת דַּהֲר֥וֹת אַבִּירָֽיו׃   א֣וֹרוּ מֵר֗וֹז אָמַר֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה אֹ֥רוּ אָר֖וֹר יֹשְׁבֶ֑יהָ  כִּ֤י לֹֽא־בָ֙אוּ֙ לְעֶזְרַ֣ת יְהֹוָ֔ה  לְעֶזְרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בַּגִּבּוֹרִֽים׃
💬 שאלה לדיון(תופיע בייצוא)
דבורה מבקרת את השבטים שלא הצטרפו לקרב בחריפות ובגלוי. מה נותן לה את הסמכות לדבר כך - ומה הופך קול נשי לקול מוסמך?
2
רחל
רחל המשוררת · ספיח, הוצאת דבר

מחלוצות השירה העברית המודרנית, שביטאה ביצירתה האישית והרגישה את כיסופי החלוצים, את אהבת הכנרת ואת כאב הבדידות והחולי. (1890–1931)

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן - רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן, רָחֵל - אֵם הָאֵם. וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר וְהָעִיר - זָרָה, כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר; וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז בְּבִטְחָה כָּזֹאת, כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת מִנִּי אָז, מִנִּי אָז!
💬 שאלה לדיון(תופיע בייצוא)
רחל המשוררת כותבת על "רחל" - האם הקדומה שגם היא ישבה ואהבה וחיכתה. מה עושה הקשר בין שתי הרחלים לשיר? ומה מוסיפה לך ידיעה ששמה של המשוררת היה רחל?
3
ציפייה
דבורה בארון · מרחביה: ספרית פועלים

סופרת ועורכת עברייה, מחלוצות הסיפורת העברית המודרנית, שהרבתה לתאר את חיי העיירה היהודית במזרח אירופה. (1887–1956)

בת־עירי בתיה היא אחת מאלה אשר, כפי שסוּפר כבר במקום אחר, קראו להם “שרידים” – מעט עלי־שלכת, אשר העץ, שעליו גדלו, איננו עוד. בשמנו, בעודנה שם, בעיירה, ידועה היתה כאשה אשר לב חרד לה. מפחדת היתה מפני הגויים, אשר בתוכם ישבנו, שאמנם רבים היו וביקשו תמיד לכלות אותנו, המעטים. היא אפילו אמרה – וגם זה סוּפר כבר – שמדמה היא לשמוע את קול השחזת־הסכינים, שאותם הם מכינים בשבילנו (ואם להרכין את האוזן ולהקשיב היטב כלום לא נוכל גם כיום לשמוע את קול התקנת כלי־החבלה, שמכינים אי־שם בשבילנו?). היה מי שאמר שזהו טירוף. אבל הן האמת היא שהיתה זאת נבואת־לב, הרגשה מוקדמת של זה שעתיד לבוא עלינו. אותה, את בתיה, שאלתי פעם, בהיותנו כבר פה, למה צעקה לפנים תמיד “סכינים”, “סכינים”, בעוד ש"הם" את מעשיהם ביצעו בכלי אחר לגמרי. והיא, חכמת־הלב, ענתה לי, כי זאת היא “מודה”, שהיא, כידוע משתנה ומתחלפת בכל פעם. היו ימים שבשביל הריגת־יהודי היתה מקובלת הסכין (את בעלה בזמנו, בסכינים הרגו), או הגרזן. עכשיו עושים זאת בכדור.
💬 שאלה לדיון(תופיע בייצוא)
"ציפייה" היא מצב שבין חיים לעצירה - אפשר לחיות בה, ואפשר להיות כלוא בה. כיצד מתארת בארון את הציפייה, ולאן היא מוליכה אותה?
4
החיים שיש לך
יונה וולך · תת הכרה נפתחת כמו מניפה

משוררת ישראלית חדשנית ופורצת דרך, שנחשבת לאחת המשפיעות ביותר על השירה העברית המודרנית. (1944-1985)

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בְּרָא אֶת עַצְמְךָ זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר הַיָּחִיד שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ גַּלֵּה אוֹתוֹ הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ כְּעַל שִׁעוּר רַע עַל מַה שֶׁהָיָה כְּעַל עֹנֶשׁ הַרְחָקָה עֲמִידָה בַּפִּנָּה נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.
💬 שאלה לדיון(תופיע בייצוא)
וולך מדברת על "החיים שיש לך" - לא שאחרים קבעו לך. מה מרגיש להחזיק בחיים שהם שלך לעומת חיים שנכפו עליך, ומה הפרש בין השניים?
5
וכל הקיץ שמה רצפה בת איה
שפרה שיפמן שמואלביץ · משי לחשת לי, בהוצאת כנרת זמורה דביר

משוררת, סופרת, חוקרת ומתרגמת ישראלית, שזכתה להערכה רבה.(1931–2012)

כל הקיץ שמה רצפה בת איה פילגש אני בלאש ההר פורשת שק על הצור, נשר עיט ודיה נקרו עיניה בקיץ. שמש צורבת פניה קלה. לילות שמל ועבץ התחישה מוזות בלילות. ורצפה פילגש אני פורשת שק על הצור. כבר נפו ריח הדגן. רק נבק לבן העצים באור צהרים, עיני רצפה כמעט סומות. כל הקיץ מתחלת קציר שעורים פורשת שק על הצור, עד ירחת ארובות השמים, עד קרעי שלמתה נקרעו אל גזעי שיטה, ורדי יחד כמו תמיד לא שקט את הקיץ. אני, אני, שאול אני, מוקע על חומת בית שאן פרחי יחד גם אחרי מות. בן לו היה לי אדם מתחילים או ישכחי תחתך פורשת שק על הצור.
💬 שאלה לדיון(תופיע בייצוא)
שיפמן שמואלביץ כותבת על קיץ, רצפה ובת איה - הפרטים הקטנים של חיי יומיום. מה עושה הכתיבה כשהיא פוסעת לתוך הזעיר והיומיומי? מה היא מגלה שם?