דוד ובת שבע — כוח, חטא ואחריות

וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל, וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל-בֵּיתוֹ וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, בֵּן; וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר-עָשָׂה דָוִד, בְּעֵינֵי יְהוָה.

סדרת הפעלים הרצופה: "וירא... וישלח... וידרוש... וישלח... ויקחה... וישכב עמה" מרמזת על פעילות מצדו של דוד אבל לא מצדה של בת שבע. "וישלח דוד מלאכים ויקחה" (פסוק ד) – תיבת "ויקחה" בהקשר זה עשויה לרמוז על אספקטים של כפייה בפרשה.

לא על חולשות דוד כי אם על ערכי אוריה אני מבקש לדבר. לעומת מעשי דוד, ניצב אוריה, איש מסור לעמו, לחבריו ולאנשיו הנתונים בקרב. "וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד: 'הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי? חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה'". אוריה נוהג לא רק בדוגמה האישית המתבקשת מכל מנהיג בשדה הקרב, אלא מעביר את שעותיו בעורף במצוות המלך, במסירות טוטאלית ובתחושת הזדהות עם אנשיו.

וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה; וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם.

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום. אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה. שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקיבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן, אין הורגין מהם נשמה והרי הם למס. שנאמר: "יהיו לך למס ועבדוך".

אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (ספר שופטים, הילכות סנהדרין, יב, ג): "נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא". הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם.