אדם ועולמו — מה פירוש חיים בעלי משמעות?

יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה — הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך לשום מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה — שלא נברא האדם אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעונג הגדול מכל הענוגים שאפשר למצוא. ומקום התענוג הזה באמת הוא העולם הבא. אך הדרך לבוא למחוז חפץ זה — הוא העולם הזה.

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב — אֵיכָה אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיכָה יֶעֱרָב? אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עָרָב? יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד — כְּמוֹ יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר חָרָב.

סמוך לפטירתו אמר רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי: "בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?' אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'"

יום אחד, כמה ימים לאחר השחרור, הייתי מהלך בין נאות דשא מלבלבים אל עבר העיירה הקרובה למחנה. עפרונים חגו בשמים ושמעתי אותם פוצחים ברינה. סביבי לכל מלוא העין לא היה איש. לא היה דבר זולת הארץ והשמים הרחבים ושירת הציפורים והמרחב הגדול. עמדתי על עמדי, הסתכלתי סביב, נשאתי עיני אל השמים — ואחר כרעתי על ברכי. באותו רגע לא ידעתי הרבה על עצמי ועל העולם — רק פסוק אחד היה מהדהד ברוחי, פסוק אחד ויחיד: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קיח, ה). לא אזכור עוד, כמה זמן כרעתי ברך ושיננתי פסוק זה. אך יודע אני, כי ביום ההוא, בשעה ההיא, החלו חיי החדשים. צעד צעד הלכתי קדימה עד כי שבתי והייתי יצור אנוש.

באופן פרדוקסלי החתירה לאושר היא סיבת הסבל. כדי להגיע להרמוניה אין צורך להעלים את הרצון, אלא לעצב רצון חלופי התואם את המציאות.