לך לך- על עלייה, נדודים ובחירה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'.

להתחיל מארם נהריים לעבור בכבשן האש ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש. לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה. ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: לך לך, לך! לך לך, לך! אתה האחר, אתה היחידי לך לך! "לך לך" פירושו להיות יהודי. לרדת מפה למצרים ולצאת ממצרים לפה בלי לדעת אם בירושלים יבוא המסע אל סופו. להיות גם נגיד וגם מלך ושר בחצרות ספרד אך תמיד להרגיש מאכלת מונחת עלי צווארך. ולשמוע מגבוה... תמיד לחכות שיגיע הקול שיקרא גם לך לדעת כי בית אביך לעד לא יהיה ביתך. ולנוע מארץ לארץ אך לשאת כחותם ושבועה את זכר אותה הארץ אשר עמודיה שבעה.

אגיד לך, ידידי, בגילוי לב, לפרקים אני מרגיש בושה בפני מולדתנו, ובמיוחד גדולה הבושה מפני שלא רבים מרגישים אותה. בכל מקום עובדים אצלנו אחרים ולא אנחנו בעצמנו. כמעט כל מה שנעשה פה ונוצר - ידי אחרים עשוהו. ועכשיו? גם עכשיו העבודה היותר קשה הם עושים, ואנחנו, כלומר גם אלה שבאו עם כוחות חדשים ובשאיפה רעננה, כאילו נכונים למלא כל עבודה, ובלבד לעבוד על אדמת המולדת, על פי הרוב לעת עתה גם אנו עובדים... יותר אין צורך לומר, די מה שאמרנו: גם אנו עובדים... והלוואי שירבו גם עובדים שכאלה! והשאלה מבצבצת מאליה: במה נשיג אנו, כלומר העם העברי, זכות מוסרית לאומית על א"י התרבותית אם לא נעבוד בעצמנו? האומנם בכסף?