לכל זמן ועת- פרידה, זיכרון ותקווה

לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

צָרִיךְ לְהַתְחִיל לְהִפָּרֵד מִן הַזִּיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּמִצִּבְעֵי הָאָרֶץ, לַעֲמֹד לְבַד מוּל אִלְּמוּת הַמָּוֶת, לְהִפָּרֵד מִן הַסַּקְרָנוּת, לְהִפָּרֵד מִן הַמִּלִּים – מִכָּל הַמִּלִּים, שֶׁשָּׁמַעְתִּי וְקָרָאתִי. וּמִן הַמַּיִם, שֶׁרָאִיתִי וְשֶׁלֹּא רָאִיתִי. לָמוּת מִבְּלִי לִרְאוֹת אֶת הָאוֹקְיָינוֹס. לְהִפָּרֵד מֵאֲוִיר הַלַּיְלָה וּלְהִפָּרֵד מֵאֲוִיר הַבֹּקֶר. לְהִפָּרֵד מֵעֲשָׂבִים וּלְהִפָּרֵד מֵעֵץ פְּרִי וְאִילַן סְרָק, מִן הַמָּאוֹר הַקָּטָן וְהַכּוֹכָבִים. לִנְטֹשׁ מַרְאֵה עוֹף מְעוֹפֵף, לְהִפָּרֵד מִמַּרְאֵה בְּהֵמָה וּמִמַּרְאֶה רֶמֶשׂ, לְהִפָּרֵד מִיְּדִידִי וּמִיְּדִידוּתִי, לְהִפָּרֵד מִסַּעֲרַת הַהִתְלַהֲבוּת וּמִפַּחַד חֹשֶׁךְ הַטֵּרוּף. לְהִפָּרֵד מִיּוֹם הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מִמְּתִיקוּת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. לְהִפָּרֵד מִכָּל עֲבֹדָה וּמִכָּל אֻמָּנוּת, מִטִּקְסֵי חַג, מִמָּטָר, מִכָּל דָּבָר שֶׁהוּא נֶחְמָד לְמַרְאֶה. צָרִיךְ לְהִפָּרֵד מִן הַדַּעַת-טוֹב-וְרַע שֶׁפֹּה בָּעֹלָם, כִּי שָׂם מֻשָּׂגִים אֲחֵרִים שֶׁל טוֹב וְרַע. לְהִפָּרֵד מִמָּה שֶׁקָּרָה, מִן הַתַּרְדֵּמָה וְהַחֲלוֹם. לְהִפָּרֵד מִן הַבּוּשָׁה, מִפַּחַד הַמָּוֶת, מֵרֶגֶשׁ הָאַשְׁמָה, מִן הַקְּלָלָה, מֵעֲיֵפוּת, לְהִפָּרֵד מִן הַהִרְהוּרִים עַל הַחַיִּים, מִן הַהִרְהוּרִים עַל טֶבַע הָאָדָם, מִן הַהִרְהוּרִים עַל טֶבַע הַיְקוּם. לְהִפָּרֵד מִן הַהִרְהוּרִים עַל הַשּׁוֹנִי שֶׁבֵּינִי לְבֵין הַזּוּלָת, מִן הַהִרְהוּרִים עַל זֶהוּתִיּוֹת, מֵהִרְהוּרִים עַל טִבְעִי הַפְּנִימִי, מִן הַהִרְהוּרִים עַל מִעוּט הַיְדִיעָה עַל עַצְמִי וּמָה שֶׁסּוֹבֵב אוֹתִי, לְהִפָּרֵד מִתְּחוּשַׁת הַנֶּפֶשׁ עַל יַד הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, לְהִפָּרֵד מִן הַצֹּרֶךְ בְּאֹכֶל, מִן הַחֲרָדָה, מִן הַלִּגְלוּג. לְהִפָּרֵד מִן הָעֲנָנִים, לְהִפָּרֵד מִן הַמִּתְחַלֵּף, מִן הַבִּלְתִּי מֻגְדָּר, מֵאֵשׁ, מֵאֲבָנִים, וּמִן הַתְּבוּנָה. מִן הַתְּנוּעָה הַגַּשְׁמִית וּמִן הַתְּנוּעָה הַפְּנִימִית. מִן הָאַהֲבָה וּמִן הַשִּׂנְאָה. מִן הַמּוּסִיקָה. וְלִפְנֵי הַסּוֹף לִחְיוֹת עִם פַּחַד מוֹתָם, וְעִם הַיְדִיעָה הַוַּדָּאִית עַל מוֹתִי."

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם, אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן, לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי? מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים שֶׁל קָצִיר, בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר? מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה וּבְתֹם שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

תקווה. יש אופי מיוחד למלה הזאת. היא שם עצם, אבל כאילו יש בתוכה פועל שמניע אותה אל העתיד. תמיד אל העתיד. תמיד עם אנרגיה של "לקראת". "תקווה", חשבתי שוב ושוב, ניסיתי להעיר אותה בתוכי, קראתי לה, בקול רם, בעברית, אולי היא מבינה עברית, "תקווה, תקווה". חשבתי על כך שההמנון של מדינת ישראל נקרא "התקווה", והוא מספר על התקווה של יהודים במשך אלפיים שנה, בזמן שהיו בגלות, לשוב למולדתם. תקווה שלא פעם ממש שמרה אותם בחיים. ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו. זה מעשה אופטימי: היכולת להשליך את העוגן הדמיוני אל מעבר לנסיבות המוחשיות והשרירותיות מעידה על כך שבנפשו של האדם שמעז לקוות יש עדיין מקום אחד שהוא חופשי. מקום שאיש לא הצליח לדכא אותו, ולא לזהם. ושבזכות מובלעת החירות הזאת שמהבהבת בנפשו של האדם המקווה, הוא יודע איך מציאות של חירות צריכה ויכולה להיראות. ומשום כך, הוא גם יודע עד כמה ראוי להיאבק למענה.