תקווה — עוגן לעתיד

תקווה. יש אופי מיוחד למלה הזאת. היא שם עצם, אבל כאילו יש בתוכה פועל שמניע אותה אל העתיד. תמיד אל העתיד. תמיד עם אנרגיה של "לקראת". "תקווה", חשבתי שוב ושוב, ניסיתי להעיר אותה בתוכי, קראתי לה, בקול רם, בעברית, אולי היא מבינה עברית, "תקווה, תקווה". חשבתי על כך שההמנון של מדינת ישראל נקרא "התקווה", והוא מספר על התקווה של יהודים במשך אלפיים שנה, בזמן שהיו בגלות, לשוב למולדתם. תקווה שלא פעם ממש שמרה אותם בחיים. ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו. זה מעשה אופטימי: היכולת להשליך את העוגן הדמיוני אל מעבר לנסיבות המוחשיות והשרירותיות מעידה על כך שבנפשו של האדם שמעז לקוות יש עדיין מקום אחד שהוא חופשי. מקום שאיש לא הצליח לדכא אותו, ולא לזהם. ושבזכות מובלעת החירות הזאת שמהבהבת בנפשו של האדם המקווה, הוא יודע איך מציאות של חירות צריכה ויכולה להיראות. ומשום כך, הוא גם יודע עד כמה ראוי להיאבק למענה.

ציר הזמן ההיסטורי

1948 – היום