מה נשאר? פרידה, זיכרון וחלום

"...על בית הספר להשיג יותר מאשר להימנע מלדחוף את תלמידיו להתאבדות. מוטל עליו להעניק להם תשוקה לחיות ולהציע להם את התמיכה והגיבוי בתקופה חיים שבה דרישות ההתפתחות שלהם דוחפות אותם לרופף את הקשר עם בית ההורים ומשפחתם..."

"אין זה מתפקידו של המורה למלא את החסר, אלא עליו לייצר חסר, כלומר לייצר תשוקה ללמוד..."

האמירה "לשנה הבאה בירושלים" היא הצהרה בדבר אמונתנו בעתיד, ביכולתו של המחר להיות שונה מן האתמול. החיים אינם רק ההווה – העתיד הוא אמיתי! סיפור יציאת מצרים מחדיר בנו את האמונה במחר חדש. החיים אינם מתמצים במחזוריות אינסופית שאינה ניתנת לשינוי. אם יציאת מצרים היא אפשרית, הרי שהכול אפשרי. הסיפור היהודי מתחיל במהפכה, ומכאן והלאה ההיסטוריה היא ספר פתוח. זהו הרעיון של משיחיות: האמונה שהכול עוד יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, ושבסוף יהיה טוב. לכן פסח הוא לילה לחלומות נועזים; חזונות על מה שבן אנוש יכול להיות, על מה שהחברה יכולה להיות, על מה שאנשים יכולים להיות, על כך שההיסטוריה עשויה להתהפך. זוהי המשמעות של האמירה: "לשנה הבאה בירושלים".

אני רוצה לשיר שיר הלל לכל מה שנשאר פה איתנו ולא עוזב ולא נודד כציפורי הבודד ולא בורח צפונה ולא דרומה. ולא שר "לבי במזרח ואנכי בקצה מערב". אני רוצה לשיר לעצים שאינם משליכים את עליהם וסובלים להט קיץ וקור חורף ולבני אדם שאינם משליכים את זכרונותיהם וסובלים יותר מבני אדם שמשליכים הכל. אבל מכל לכל אני רוצה לשיר שיר הלל לאוהבים שנשארים יחדו לשמחה ולצער ולשמחה. לעשות בית, לעשות ילדים, עכשיו ובעונות האחרות.

סמוך לפטירתו אמר רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי: "בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?' אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'"